הדר גד

נורא, יפה

 

אוצרת: ד"ר סמדר שפי

במבט מקרוב בציוריה של הדר גד נדמה שהררי הספרים, מצבורי היצירות, המבנים ההרוסים כאילו צפים על מים – זרם במורד נהר לא ידוע, או מי תהום הזיכרון שעולים ומציפים ומלחכים את גדות הדימויים. לציורים התנקזו ידיעות ורגשות, מחקרים וספרות וקולנוע, צילומים וזיכרונות קולקטיביים וכאב מפעפע. לצופה נותר לתהות על קסמם, על הדרך בה הם שובים ועוצרים את המבט.

ב'נורא, יפה' מוצגות  עבודות שגד ציירה במקביל ובהמשך להכנת התערוכהAfterlives: The Lost Stories of Looted Art, שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק עד ינואר 2022. התערוכה עקבה אחר קורותיהן של מספר עבודות, בהן של בונאר ומאטיס, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, חלק מהעיסוק הגובר בבירור ההיסטוריה של יצירות שנבזזו או נמכרו בכפייה בשנות השלטון הנאצי. לצד האובייקטים שנבזזו הוצגו יצירותיהם של ארבעה אמנים עכשוויים, בהם גד, שהוזמנו להתייחס להשלכות הרחבות של שוד האמנות, של שבר התרבות. גד התמקדה בביזה הנאצית השיטתית של ספריות ואוספי אמנות יהודיים ולא יהודיים וכן במרכזי הצלת העבודות והשבתן, שבעלות הברית הקימו בתום המלחמה. ככל שנוקפות השנים מתברר שהליך ההשבה חלקי ופגום, והפצע לא העלה ארוכה.

מההתבוננות הממושכת של גד באוצרות התרבות המחוּללים עלו כוחם וקולם – ומחשבות על הוויית האמנות. גד ציירה מצבורי ספרים ותמונות ללא דמויות אדם, שיח של אובייקטים וזיכרונות, ישויות של מחשבה, דמיון וסיפורים. האין, המכתש בתרבות (היהודית והאוניברסלית), מונצח דווקא במצבורים גדולים במקום בו נפגשים הכול ולא כלום.

גד אינה מעתיקה חפצי תרבות אלא הופכת אותם לתבניות זיכרון: הספרים על המדפים שהיא מציירת נושאים שמות אמנים שנרצחו: קטלוגים לציורים שלא צוירו. באתרי איסוף הציורים שהיא מציירת, האור מספיק כדי שנבחין בקווי מתאר של מסגרות מפוארות, אך הציורים אינם מועתקים, הזיכרון מתעתע, מתאבך במחשבה.

מעשה הציור של גד הוא כהלך מחשבה: בציורי השמן שלה להוספת צבע ולגריעתו ניתן משקל שווה. ציור מדויק המבקש לתאר – וכמעט מתבקש לומר לתעד – ייצוגי מציאות, מכוסה חלקית בשכבות המצעפות את האובייקטים, מעבירות את הסצנות למקום לא מובהק שבין העלאה באוב להתבוננות ישירה.

בציורי הערמות של גד ההיסטוריה המחרידה נוכחת אך עם זאת ערמות הספרים או היצירות המצופפות הן נוכחות יציבה, שאינה קמלה או נעלמת, גם לא כשערמות ספרים מאיימות למוטט מיטה, מחליפות גוף שהיה יכול אולי להתערסל בה ולנוח בזמנים כתיקונם.

גד נוגעת במקום שבו תרבות וסמלי תרבות מהווים נשמה יתרה, חוצים את הפיזי אל המטאפיזי.

ערמות הספרים הפזורים בין הריסות בית הכנסת בדנציג, בציור "נוף פולני" של גד מ־2019, מעלות על הדעת את הערמה במרכז הציור "ניצחון המוות" של פליקס נוסבאום, מהציורים האחרונים שצייר לפני הירצחו ב־1944. בציורו פסלים, ציורים, פרטיטורות וגלגלי סרטי קולנוע שבורים וחבוטים, סמלי תרבות שהושחתו, יוצרים ערמה, וסביבה חוגגים שלדי המוות. הערמה של נוסבאום היא קינה לתרבות, שירת חייו, שהתנפצה בשנות המלחמה.

מעניין לחשוב על ערמות הספרים והציורים של גד גם ביחס לסדרת ערמות החציר של מונֶה מהשנים 1890–1891, Les Meules à Giverny. הסדרה כוללת עשרים וחמישה ציורים של ערמות חציר בשעות ובתנאי אור שונים, כך שהנושא הוא למעשה חלוף הזמן. בעבודות של גד הערמות השונות – בגודל, בצורה – משמרות שכבות תודעה וזמן, את מִנחת הידע והתובנות שעליה מושתת קיום רוחני.

ב'נורא, יפה' הספרים והספריות הם אובייקט שעצמיותו, "ספריותו" (ובמקרה הציורים – "ציוריותם"), מואנשת. כך בציור קטן בו כתם אדום קטן, כמעט אגבי, מציע תהליך מטמורפוזה של ספר לגוף.

בעשורים האחרונים מדפי ספרים שימשו אמנים רבים, בהם כריסטיאן בולטנסקי, אנסלם קיפר, ינקה שוניברי, ולאחרונה ממש תסטר גייטס, לדבר על זיכרון ומורשת. בהקשר היהודי בולטות עבודתו של מיכה אולמן, שיצר ב־1995 אנדרטה לשרפת הספרים בברלין, שנראים בה מדפים ריקים משוקעים תחת כיכר באבל, ועבודתה של רייצל וייטרד, שיצרה בשנת 2000 את האנדרטה לקהילה היהודית בווינה, ובה מה שנראה כתשליל ספרייה. גד מראה בציוריה את שדרות הספרים ששמות אמנים ואנשי רוח כתובים עליהם, לעיתים בצבע, לעיתים בשחור ולבן. שורות הספרים מנכיחות הבטחות שהתממשו והבטחות שלא הספיקו להתממש, ובעיקר את מה שאסור שיאבד.

ההתייחסות לספר כאל אובייקט שמכיל זיכרון כפול, מה שהיה ומה שלא היה, בלט ב'מזמור – תהילים', תערוכה בשני חלקים שהציג אדמונד דה ואל בבית הכנסת בגטו היהודי בוונציה ובמבנה ליד בית האופרה של ונציה ב־2019. לצד ספרים פיזיים יצר דה ואל ייצוגי ספרים, ריבועים וגלילים דקים בפורצלן, רבים מהם בלבן שבור ובאוקר. אלו אותם צבעים שגד מהרהרת איתם, באמצעותם, בתרבות עבר (לרבות בעבודה בה ציירה את מבנה המשכן לאמנות בעין חרוד ב-2019, והוצגה בתערוכה שציינה 80 למשכן). הצבעים הללו אומרים זוהר וטוהר, ובציורים של גד נוסף להם נופך של ארציות ונגיעה, פגיעוּת.

בעבודותיה על נייר ובציורי שמן – במיוחד בדיפטיך שצויר בהשראת תצלום נקודת איסוף ציורים במלחמה במוזיאון זֶ'ה דֶה פּוֹם בפריס – גד משתמשת בשחור ולבן או בשחור על רקע כחלחל אפור, ליצירת דיאלוג עם אמצעי שכפול: צילום ותחריט או דפוס. תחילת ייצור הספרים בדפוס באמצע המאה החמש־עשרה נחשבת לרגע מכונן בתרבות, רגע ממנו תימשך הקִדמה ויופץ אור האוריינות. כוליות גוף העבודות שגד מציגה ב'נורא, יפה' היא דיוקן קונספטואלי למהות התרבות כהתנגדות עיקשת לאלימות, אלטרנטיבה שאינה ניתנת למחיקה. אולי מכאן התחושה שהספרים, הערמות, הציורים  צפים, נישאים על מים שילבשו צורות

שונות וימשיכו לזרום.

 ©כל הזכויות בטקסט שמורות לד"ר סמדר שפי.