על ציורי הדר גד בבית העלמין בעין חרוד | מוקי צור

 

ימים, שבועות וחדשים ומלואם היתה הדר גד באה שוב ושוב לצייר את בית הקברות של  קיבוץ עין חרוד.  העצים העבותים, הדרך, השערים, המצבות, כיסא הפלסטיק, העציצים, צינורות הגומי;  השורשים המשתרגים על פני האדמה, גם האבנים השחורות שהונחו על הקבר הטרי ועלי השלכת.

המפעל האמנותי שלה נראה אינסופי, הציירת  משקעת עצמה בתהליך ארוך של עבודה  ויצירה. המתבונן ביצירתה  מגלה בה  את  הזמן המתארך של תהליכי צמיחתה. צבע, המוני  פרטים  שלכל אחד נוכחות מעוררת, והיצירה כולה כמו חומקת מהסברים חונקים.

תקוותי היא  שמעורבות  זו שלי במילים ובתמונות היסטוריות לא  תפריע לשקט היצירה, לספונטניות החרוצה המבקשת  להמשיך ללכת בדרך מיוחדת זו ולהתבונן, להתבונן וליצור; לזכות אותנו בעושר ובבנות הקול של תחום ומימד שהאמנות הישראלית לדורותיה כמעט ולא התמודדה אתו.

אליעזר משה סלוצקין הזקן, איש העלייה השנייה - חבר עין חרוד איחוד,  רואיין מספר  ימים לפני יום הולדתו המאה בראשית  1987.  הוא סיכם את דרכו  הארוכה  באמרו : - המוות ! לא גמרתי אתך את החשבון !  1

יוסף חיים ברנר, מורה  החלוצים, האמין שבמודעות לאופק המוות ולמרד נגדו מתרחשת הפגישה האמיתית עם הנשגב. האם יכולה האמנות להיות אחד  מכלי המרד הזה ? ברנר האמין כי  טמון כאן פרדוקס: מישהו יקרא את כתביו כשהוא לא יהיה בארץ החיים. ואפילו אם איש לא ירצה לקרוא את שכתב, אך יוכל לעשות זאת אחרי שהסופר לא יהיה קיים בעולמנו - זהו פרדוקס. חיי היחיד קודמים ליצירתו והנה יצירתו חיה אחרי מותו.   2

ברנר האמין  שהמצב  האנושי  הרעב  לחיים  מתנגש   עם תודעת המוות . האמנות,  נס הלידה ותביעת האהבה - מייצגות  את המרד בהגיונו של המוות  המנצח. האמונה  בילדות, בעבודה ובמרד המוסרי , מתנגשת  עם הכניעה לכוחות ההרס והמוות.   התנגשות מודעת זו בין תודעת המוות ומרד החיים היא מוקד ה'אף על פי כן' שלו:

ואולם הלא ידוע תדעו, אחי את אותם מיני אנשים, שעיקר מהותם הוא מה שאף רגע אחד אינו   עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא,  שאף הרף עין אחד לא יחדלו מחשוב על אפסותם הם  המוכרחה  לבא בעוד איזה זמן ועל האובדן העולמי בסוף הסופות,  שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם בלי שינדנד אותה הכרה של  'פליאה  ורעות רוח... פליאה ורעות רוח'... ושאף על פי כן... אף על פי כן : למרות  ה'אין כל נפקא מינה', ה'אין נפקא מינה'  אפילו ב'אין כל  - נפקא מינה' זה גופה , הרי הם אינם  חדלים מעשות את מלאכתם ומהרהר את הרהוריהם, מאהוב  את הקרוב להם ומשנוא את המכוער, מרחם על המעונה ומפרוס לחמם לנצרך, מרעוד מרעב ומקור ומהתאוות לאשה, מהצטער בצער עצמם ומבכות בהתכווץ לבם...3.

כיצד יופרד  'אף על פי כן'  זה, הנושא תודעת מוות  כל כך חזקה, מפולחן המוות?  מפולחן המתים?

בחיי החברה הישראלית שזור מתח בין  פולחן המוות לבין קולות  הקינה   המלווים את הספרות היהודית לדורותיה. פולחן המוות מזין  את האמונה במלחמת הקיום האכזרית ומפורר את  תפישת האחריות המוסרית. הקינה , לעומת זאת, מנסה להתמודד עם פצע המוות בשפה  שתשיב את החברה אל מעבר לשיתוק ולכניעה  שבהשתלטות האימה . יצחק  קצנלסון, משורר החורבן של בית ישראל באירופה, מתאר כיצד הרצח של יהודי וילנה, הראשונה  ברציחות הטוטליות  של יהודי אירופה, עורר קינה ובכי גדולים.  מאוחר יותר, חורבן הגיטאות הגדולים של ורשה ושל לובלין כבר עורר פחות את הקינה והבכי. בהיותו כלוא בבית  המלון בצרפת  ערב  הרצחו על ידי הנאצים,  הוא מהרהר  בכך ורושם לעצמו שברצח הקהילות בעתיד  כבר לא יבכו  . שהרי לבכי ולקינה  אמורה  להיות  כתובת. וכשאובדת  הכתובת , הללו אובדים אתה. 'איני יכול לספוק כפיים לעצמי'  (פנקס ויטל).​

כשמתבוננים במפעלה  האמנותי של  הדר גד  בבית הקברות של עין חרוד מתבוננים בכתובת  לקינה.​​

בתי הקברות של החלוצים בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובמקומות רבים נוספים בארץ, נושאים אופי של קינה מתמשכת  המחפשת את ביטויה. הקינה המסורתית - זו המילולית, הבוכה, המתפללת - שותקה על ידי  קריעת היהודים מרצף הזמנים. שיתוקם של שירי הקינה הנו תוצאה של החורבן הגדול ושל  הגירה לעולם  שאיבד את שורשיו.  האופקים התרבותיים החדשים צמצמו את היכולת לקונן והאלם הפך לפולחן מוות.

בתי הקברות של החלוצים  החזירו, בתהליך ארוך ורב סתירות,  את  אפשרותה  של קינה.  משך שנים שררה בהם הזנחה גדולה.  גלי האבנים נותרו ללא מצבה;  ההתמודדות עם מצוקות השעה ותהליכיהבניין נתפסו כדחופים יותר.

דווקא  בשנות הארבעים, בעיצומה של  השואה, נעשה ניסיון מודע לשקם את בתי הקברות החלוציים - להקים מצבות , לספר סיפורים. היה אפילו ניסיון לעשות את בית הקברות למקום בו ניתן יהיה ללמוד את הסיפור הציוני שהוא  סיפורם של החלוצים, ובכלל זה החלוצים האלמונים. הניסיון האוטופי להפוך את בית הקברות למצבה אמנותית נכשל.  היה  זה ניסיון בוסר. בה בעת נעשו  בתי הקברות לאוצרי הסיפור הגדול. דווקא משום שנטמנו  בהם לא רק יוצאי דופן, הם לא נעשו למאוזוליאום, אלא  למעין ממשיכי  שיחת קיבוץ שנקטעה. אין זה מקרה  שיאנוש קורצ'אק, המחנך היהודי הנודע, ביקש בעת ביקורו בעין חרוד,  להגיע גם לבית הקברות  ולשמוע כסדרם את סיפורי החלוצים הקבורים בו. הוא  ביקש ללמוד את אמירת "קדיש", אמר שם "קדיש" ובכה. 

בציוריה הגדולים של הדר גד, שצוירו בסטודיו הביתי  שלה בפרדס חנה , משתקפים  שניים מארבעת בתי הקברות של  קיבוץ עין חרוד רבתי. בתחילה ציירה ציורים קטנים,  ואלו היוו סקיצות לבדים  הגדולים שממלאים את חללו של הסטודיו שלה.  ציוריה הקטנים צוירו בבתי הקברות הלוהטים  של עין חרוד, הרוחשים  נמלים,  בתוך הדממה  המקיפה.  גם באלה  וגם באלה  מורגש כי  הזמן הנו  גיבור חשוב ביצירתה. לא  מכחול מהיר אלא שעות  מרובות   ושוב שעות מרובות  של התבוננות שלעיתים היא בהייה  ללא תכלית.

בית הקברות לא נועד  לפצע  חד של רגע. הוא  כמו סומך  על גלי  הזמן  בטווחים צולחי היסטוריה. מצבות  האבן  מחכות   לקריאות הסותרות, הרב משמעותיות , של גורל האדם לאורך דורות.​

בית הקברות העין חרודי משתקף  בציוריה של הדר גד בירוק הכהה של עציו מחפשי האופק. אלו עצים שכמו מרפדים את המצבות ומצניעים אותן בגווני החיים  העשירים. כאשר הוצגו ציוריה הקטנים בתש"ע  בפרייבורג שבגרמניה, תהו הצופים על פשר המקום שנודע בהם  לצינורות הגומי המלווים את המצבות. הם התקשו לתפוש  שהגן העבות של בית הקברות על  סיפורי  עלילותיו היו רצופי התכוונות. הצמחייה בבית קברות זה נולדה וטופחה בסימן של  השקייה. מישהו היה שם כל הזמן. מישהו טיפח את המקום לבל ישוב להיות מקום חשוף ללא צל וירק. הגן של בית העלמין  צמח כהיענות לבקשות ומתוך מאמץ  בלתי נלאה של אנשים.

המטפחת הראשית של  בית העלמין של עין חרוד היתה תמה  שטורמן. האישה שהעדיפה  את הטיפול  בצמחי בית העלמין על כניעה לאימה הכרוכה בעשיית דרך משפחתה  למיתוס מוות  צועק. משפחת שטורמן  היתה יכולה לטפח מיתוס של קרבן ומוות, אך העדיפה את הזיכרון החי, את היסוד של  'שחקי שחקי על החלומות', שליווה את המשפחה  גם כשבניה נפלו  בקרב דור אחר דור  4. תמה שטורמן טיפחה  את הגן המסוכך על בית הקברות מתוך  ידיעה כי בית הקברות יכול  לספר את סיפור החיים  של אהבה ומוות החוצה דורות. הסאגה של משפחת השכול עשוייה אמנם להזין  כל מניפולטור וכל קנאי, אך תמה שטורמן ביכרה את הזיכרון שבהצמחת עצים ושיחים  העוטרים מצבות ; היא רצתה  ליצור תרבות​.

עין חרוד, הקיבוץ עתיר החלומות והעימותים, 'זכה' לארבעה בתי עלמין. קיומם הנפרד של  בית העלמין הישן בגדעונה, בית הקברות של קיבוץ  תל יוסף, בית הקברות  של עין חרוד (שהתפלג במשך השנים לבית הקברות של עין חרוד מאוחד ובית הקברות של עין חרוד איחוד) - מעידים על סבכי החיים: הן על  הפן  המאיר של ראשונים כמתיישבים  הפורצים בחייהם לחיי המעשה, והן על  הפן  האחר - זה שהביא  את הקיבוץ לפירודים ופילוגים. הדר גד  ציירה שניים מבתי העלמין הללו: בית הקברות של עין חרוד נעשה אחרי הפילוג לבית הקברות של עין חרוד מאוחד, וכן בית הקברות הראשון של  חברי עין חרוד וגדוד העבודה בגדעונה.

בית הקברות  בגדעונה, הלא הוא בית הקברות הישן של עין חרוד, כמו חבוי למרגלות צלע הגלבוע. זה היה בית העלמין של הקיבוץ בשבתו במעיין חרוד, לפני שעבר למקום הקבע שלו על גבעת קומי, מצדו השני (הצפוני) של העמק. היום זהו  בית הקברות של  מושב הפועלים גדעונה. מושב של חלוצים מעולי תימן שהגיעו לכאן  בשנות החמישים. מאמצע  שנות השלושים, כשהקיבוצים תל יוסף ועין חרוד עברו למקום התיישבותם הקבוע בגבעת קומי, שבת למספר שנים בית הקברות  שלהם שלמרגלות הגלבוע. בית קברות  זה שימש את הקיבוץ בשנים בהן היו החברים צעירים ונותר כבית קברות  לחלוצי עין חרוד, להוריהם ולילדיהם.

סיפורי בית הקברות הישן  הם  יוצאי דופן כל כך, מצד אחד,  ואנושיים כל כך, מצד שני; יש בהם  הדים לאהבות סוערות שהסתיימו בהתאבדות, למוות בעבודה, לייאוש כבד, למות הורי החלוצים (שחשו עצמם תלושים מהווי בניהם בקיבוץ). נטמנו בו גיבורי הקדחת, המחלות והגעגוע. ליד בית הקברות הוקם בית חולים ובו ביתן יולדות וילדים. זה היה הבסיס לבית החולים העמק  שהוקם מאוחר יותר.  

חלקת הילדים בבית הקברות  הישן הזה, שגם אותה ציירה הדר גד, היא אולי העצובה ביותר.  דווקא משום שהיא ריקה ממצבות. באותם שנים לא נהגו  להקים מצבות על קברי תינוקות, פעוטים וילדים קטנים - יש להניח כי עשרות ילדים טמונים במקום. לא נותרו לנו הרבה עדויות על מות הילדים. וותיקים ידעו לספר שחוטי ברזל נתקעו  לשם ציון מקומות קבורתם של הילדים, ושימשו במקום מצבות. במרוצת השנים  נעלמו חוטי הברזל ונותרה החידה. החלקה החשופה  היא עדות לדומיה ציבורית שליוותה את מות הילדים.

הדר גד ציירה חלקה זו כ'מקום'  בו האדמה על אבניה היא הגיבור הראשי,  והעלווה  מכסה על הסודות. מות הילדים היה  לחלק בלתי נפרד מהצנזורה הפנימית שלוותה את התרבות החלוצית. זוהי סוגייה  קודרת  שידובר בה במקום אחר. התינוקות, הפעוטים  והילדים שהלכו לעולמם - נותרו ללא יד ושם. צרובים בכאב של ההורים ובדמיון של בניהם האחרים.

קיבוץ עין חרוד  טיפח מאז תחילותיו חזון של קבוצה גדולה  הכוללת את עמק יזרעאל כולו;  קיבוץ גדול  וגדל היוצר מציאות אחרת מזו המקובלת והמפרידה בין כפר לעיר. התנאים הקיומיים בזמן הראשון  היו קשים  כל כך עד כי הקיבוץ לא היה מסוגל לעבד את אדמותיו הרחוקות ונאלץ להקים לעצמו  משלט קדמי: משק שני שהוקם בתל מרוחק; שמו הוסב מתל אל חסן לתל יוסף, על שם יוסף טרומפלדור. כך היה קיבוץ עין חרוד לקיבוץ שלו  שני משקים ושניהם קברו את מתיהם  בבית קברות אחד. לימים פקד פילוג את הקיבוץ; תל יוסף ועין חרוד היו לשני קיבוצים נפרדים.

לאחר שעברו שני הקיבוצים  ממקומם הראשון במעין חרוד לגבעת קומי,  הגיעו  למעין חרוד זה אחר זה  שני קיבוצים. קבוצה של  בוגרי תנועת החוגים - תנועת הנוער  הארץ ישראלית הראשונה,  שלימים היתה לתנועת המחנות העולים. קבוצה זו הקימה  את קיבוץ בית השיטה. כמה מחבריה נפטרו ואחרים התאבדו עוד בזמן שבתה של קבוצה  זו  במעין חרוד. גם הם נטמנו בבית הקברות הישן של עין חרוד. הקבוצה  האחרת והאחרונה שהתגוררה במעין חרוד, היתה  קבוצת  עולים מגרמניה. אנשיה הגיעו למעין בשנות השלושים ובשנות הארבעים  יסדו  את קיבוץ דברת. לשמחתנו, בזמן שהותה  שם לא נפטר איש מחבריה  של קבוצה זו - היא לא הותירה אחריה מצבות .

הלוויות של החלוצים בשנות העשרים והשלושים היו לוויות  שתוקות. יהודה שרת מעיד על לוויה כזו בעין חרוד הישנה. הוא מספר שהכל שתקו ורק האבנים והעפר שכיסו את הארון הלמו  בקולותיהם. שרת בעל החוש המוסיקלי מספר שהוא כמו שמע  באותם רגעי קבורה את קולה של אם הנפטר הבוכה במרחקים, בגולה.

לעתים היו נואמים בשעת הקבורה נאומים פוליטיים ואלו נשאו אופי שהוא  מעל ומעבר לעגה הפוליטית. המצב הקיומי ומצב הרוח היו קשורים מאוד זה לזה והאנשים כל כך האמינו בקשר זה.  נראה היה להם כי זהו המקום וזהו הזמן. החלל התיאולוגי שנוצר בעת אותן לוויות כמו קרא למילים  שעניינן השקפת עולם וראיית תפקידה  של החברה  החלוצית בעיצוב העולם שכליו נראו כל כך שבורים, נאומים פוליטיים אלו  נראו כדבר הנכון המתבקש ברגעי פרידה וכאב. אך היו גם כאלה שהבינו כי לפתח חטאת רובץ, שהמילים הנאומיות הללו עלולות לחלל. משום כך התנגד יוסף חיים ברנר להוצאת ספר לזכר השומרים שמתו כמה שנים אחרי ייסוד אירגון "השומרים". הוא חשש מספר גדוש נאומים המבקש ליצור מיתולוגיות. הוא חשב שיצירת נוסח של פראזות לא בשלות תביא עמה נזק חמור.

בלוויה של יוסף זלצמן  שהתקיימה בכנרת ב-1912 דיבר יהושע אייזנשטט -  ברזילי.  היה זה  אחד העסקנים הציוניים התמימים והרגשניים שגילו אמפטיה גדולה לפועלים. הוא חש את כאבם של החלוצים הצעירים  ואת בגידתו של הממסד. באחת הלוויות  הוא נאם  בהתרגשות רבה ולא ידע לקצר ולסיים. אהרון דוד גורדון, שהשתתף  באותה לוויה, עצר את דברי הנואם באמרו שזהו חילול ואז אמר 'קדיש' בעוצמה גדולה. בזיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה היה 'קדיש' זה מוקד וציון דרך.

כשהלכה לעולמה רינה ש"ץ, בת עין חרוד, התקבצה משפחת עין חרוד רבתי ביום השלושים לציין את זיכרה. רינה היתה בתם של צבי ש"ץ, ראשון סופרי הקיבוץ שנרצח יחד עם ברנר ב-1921 ושל רבקה יצקר, הפועלת והשרה. רינה היתה עובדת הנוי בעין חרוד איחוד. היא הכירה כל צמח ופרח בחצרו של הקיבוץ  וידעה לספר מתי ואיך הובא לעין חרוד. באותה  אזכרה בבית העלמין בעין חרוד איחוד, הופיעה עגלה ועליה המון עציצים. בני משפחתה של רינה האמינו שהיה זה  רצונה להעניק עציצים לכל חבריה  שנפטרו ונטמנו בבית הקברות. היא ביקשה  לעטר את בית הקברות  לא בפרחים נובלים אלא בעציצים צומחים. שתיקת קינה ליוותה את הנחת העציצים על כל אחת מהמצבות במקום. הנוכחים חשו והבינו שישנן גם דרכי קינה לא ורבליות, כאלו  המבטאות  קשר אל הנוף ואל החלום החברתי המתגשם בתוכו. שנים רבות למדו בני הקיבוץ, בד בבד עם לימוד האל"ף בי"ת, להגדיר צמחים בטבע. המורים בעין חרוד  האמינו שיש ללמוד לקרוא גם את הטבע.

הכיתובים שעל גבי המצבות בבתי הקברות של החלוצים חושפות צמידות יתרה לאדמת ההווה הנעדרת פרספקטיבה. בכיתובים אלה לא מופיעים שמות של ההורים. לעתים גם לא צויינה עיר המוצא המגלמת נוף הולדת. לעתים קרובות  נחרת על גבי המצבה  מועד עלייתו ונסיבות הסתלקותו של הנפטר  (בבית קברות של צעירים זקוקה עובדת המוות להסבר, שלא כבבית קברות לחללי מלחמה ). אין כאן הד לנוסחים המסורתיים של כיתובי בתי הקברות  היהודיים לדורותיהם, ואפילו לא במצבות קברי הוריהם של החלוצים. אף להוריהם לאחר מותם הקנו החלוצים  את הנוסח השותק.

הדר גד לא ציירה את  הכיתובים שעל גבי המצבות. בציורים קודמים שלה היא כללה הרבה פעמים מילים וביטויים והקנתה להם פירוש אירוני  שהציג ביקורת בוטה על הנעשה בחברה. אך בציורי בית הקברות שלה היא נמנעה מלכלול את האותיות והנוסחים. בציוריה יש ביטוי לניחומים שבצל העצים, הדממה וההתבוננות. היא נעה מציורי נוף מדויקים של  העצים העבותים עד להעלאת פרטי פרטים ההופכים את הנוף לטקסטורה מורכבת. ציוריה חושפים  את שירת הפרטים הארוגים זה בזה בקומפוזיציה מיוחדת. הלב  מכוון למקום האמור לדבר  בפרטיו. הצבעים  שבהם מגולמות צמרות  העצים ושירת העשבים מסביב  נעשים אט אט לנוף צהוב השר את הפרטים בטקסט מורכב וכמעט מופשט של תנועות יסוד, של חללים המצטרפים לסבך המצביע על האדמה כמקור חיים. העלה שאיבד את חיבורו לעץ  נושר ומרפד את האדמה. השורשים הבולטים, ולעתים גם גזעים גדועים, ​מצטרפים  אל אריג של זמן הפועם במקצב שונה.

 

 

1. מוקי צור, אהבה תכסה : פגישה עם א.מ. סלוצקין,  עם עובד 1991

2. יוסף חיים ברנר,  "ערב ובוקר",  כל כתבי ברנר, כרך ב,  שטיבל 1924,   עמ'  132

3. יוסף חיים ברנר, "מא. עד מ.", כל כתבי ברנר, כרך א, שטיבל  1924, עמ'  172

4. ראו תקוה שריג,  השטורמנים,  מוזיאון בית שטורמן בעין חרוד, תשנ"ג

 

 

  • Instagram
  • Facebook Classic